דונה – Artofit

Image gallery for: דונה

Advertisement
חמדה - במסעדה פינתית קטנה השוכנת בין שני בניינים לבנים, דונה לינדה שירתה את אותם לקוחות קבועים בכל צהריים. המקום לא היה מפואר, הגיש רק תבשילים חמים שהשתנו מדי יום וקפה טוב. פעמון מעל הדלת צלצל כמו צחוק בכל פעם שהיא נפתחה או נסגרה. יום אחד דונה לינדה שמה לב לנער שעומד מעבר לרחוב. תמיד באותה שעה. כל יום. ורק צופה. הוא מעולם לא ביקש דבר. מעולם לא אמר מילה. אבל מאז ששמה לב אליו, עשתה לה מנהג: כל אחר צהריים, רגע לפני שהיא סוגרת את המקום, התחילה דונה לינדה לארוז קופסה קטנה עם האוכל שלא נמכר ולהשאיר אותה על הספסל בחוץ. הילד היה מחכה עד שאף אחד לא יסתכל, תופס את הקופסה ונעלם במורד הרחוב. זה הפך לשגרה. שקטה. צפויה. עד שערב קריר אחד, סקרנותה של דונה לינדה גברה עליה. היא מעולם לא ראתה אותו פותח את הקופסה ואוכל. אם הוא רעב, מדוע הוא מחכה? היא הסירה את הסינר שלה, נעלה את דלתה מוקדם, והלכה אחרי הילד תוך שמירת מרחק. הוא לא הלך לפארק או לסמטה, כפי שציפתה. במקום זאת, הלך כמעט שלושה קילומטרים דרך רחובות צדדיים וסמטאות צרות, היא בקושי הצליחה לעמוד בקצב שלו. ואז הוא נעצר ליד בית מתפורר עם צבע מתקלף וגדר שבורה. דונה לינדה צפתה בו מניח את האוכל בזהירות על המדרגות הקדמיות, דופק בעדינות על הדלת, ואז מסתובב לאחור ונעלם משם בריצה. דקה לאחר הדפיקה, הדלת נפתחה בחריקה. אישה יצאה החוצה כשהיא אוחזת פעוט, ואחריה שני ילדים קטנים בפיג'מות. הם ראו את הארוחה ופניהם נדלקו כמו פנסי הרחוב לעת ערב. איש לא שאל מי השאיר את האוכל. הם פשוט חייכו, ישבו יחד על המדרגות ואכלו בשקט את השאריות שלא נמכרו במסעדה הקטנה של דונה לינדה. למחרת, כשהילד הגיע למקום הרגיל, לינדה כבר חיכתה לו עם ארוחה חמה ושאלה בשקט: למה שלא תישאר לאכול? הוא הביט למטה לרצפה, מתבייש. דונה לינדה שכנעה אותו לשבת לאכול, ותוך כדי כך ביקשה ממנו להסביר. הם גרו פעם לידינו. כשאבא שלי עזב, הם עזרו לאימא שלי. וכאשר אימא נפטרה, הם המשיכו לבדוק מה איתי ודאגו לי אפילו כאשר להם עצמם בקושי היה דבר. עכשיו אני רק רוצה לתת להם משהו בחזרה, אבל אני לא רוצה שהם ירגישו שהם חייבים לי. אני רוצה שהכול ייעשה בסתר, בשקט. דונה לינדה הרגישה את החזה שלה מתכווץ. יש לך לב טוב, היא אמרה ברכות. העזרה שלך למשפחה היא חסד אמיתי. אולי הגיע הזמן שמישהו יעזור גם לך. מאותו יום ואילך, דונה לינדה הכינה ארוחות נוספות, לא רק למשפחה, אלא גם לילד. היא נתנה לו עבודה במשרה חלקית, עזרה לו להשלים את הלימודים ודאגה שתמיד יהיה לו מקום חמים לשבת ולאכול. שנים לאחר מכן, אותו ילד שכבר גדל ולמד להיות מורה, נכנס למסעדה שלה עם זר פרחים ולחש לה: תודה שראית אותי, גם כשלא רציתי שיראו אותי. כדאי לזכור שלפעמים החסד הגדול ביותר אינו בהגשת עזרה למי שמבקש, אלא דווקא בנתינה שקטה, במקום שלא ציפו לה אבל הייתה כל כך נדרשת. תרגום מאנגלית לעברית - ©חמדה גלעד אבל מאחר ונתקלתי ברשת בעוד גרסאות של הסיפור, חפרתי קצת כדי להגיע למקור. הגעתי לגרסה בספרדית ושם הסוף קצת שונה. דונה לינדה (ששם נקראת דוניה אלנה) מאמצת גם את המשפחה, ומעסיקה את האימא כמלצרית כשהיא עצמה, בין בישול לבישול, מטפלת בילדים הקטנים ממש כאילו היו נכדיה. העסק שלה גדל ושגשג, וכולם חיו יחד כמשפחה אחת גדולה. הילד 'שלא רצה שיראו אותו' הפך למנהל המסעדה, ומאחר ולינדה הייתה ללא משפחה משלה, היא רשמה אותו כיורש שלה. לאחר שנפרדה מהעולם - הוא המשיך את המנהג של להשאיר את שאריות האוכל שלא נמכרו על הספסל בחוץ, עבור מישהו שצריך שיראו אותו. בכל אחת מהגרסאות - זה סיפור נוגע ללב. ♥♥ י@@@@@@@ אם אהבתם והחלטתם לשתף, בבקשה עשו זאת על ידי כפתור השיתוף ולא 'העתק/הדבק'. זה מעט התגמול שאני יכולה ליהנות ממנו עבור העבודה הרבה שאני משקיעה כאן. ❤🌷תודה.🌷❤ אני מתרגמת ומנגישה חומרים מעניינים/משעשעים מרחבי הרשת, להנאת הרבים. כשאני יודעת את המקור, אני תמיד מציינת אותו כהערכה לכותב או למי שטרח לפרסם. לרכישת הספרים שלי: 🌷❤ (הם עשירים בתוכן ומרתקים ☺) ספר מודפס - https://dash.bookpod.co.il/product?slug=1a13c ספר דיגיטלי עם פרק ראשון בחינם - https://did.li/meRCN

הרצאות אינטלקטואל
חזה עוף צלוי בפפריקה וצ'ילי מתוק

Israeli Recipes
Sea lion

story
Galapagos Cruises

Birds
Advertisement
The Dark Secrets of the Bird World

ANIMALE SI PĂSĂRI